את המזוודות ארזנו ונסענו אל עבר תל אביב. אמא החליטה שזה מה שאנחנו צריכים עכשיו, חופשה, אז זה מה שעשינו. את היום הראשון בילינו בחדר המלון בעישון סיגריות במרפסת, בשתיית קפה, ובשינה. את היום השני העברנו למטרה שאליה הגענו- התערוכה.
יצאנו בבוקר צעדנו ברחובות הארוכים והעמוסים של תל אביב עד שהגענו מיוזעים למלון ששימש כתערוכה. התערוכה נפרשה ל-3 קומות, התחלנו בקומה השלישית ונתקפנו באורות ניאון חזקים, טפטים ופוסטרים עם אותו כיתוב ותמונות כיסו את כל הקומה, צלילים חדים והרמוניים שהרגישו כאילו נגזרו מהטבע הפכו למלודיה. התחושה הייתה נעימה אפילו מלטפת, מה שהיה מוזר בהתחשב בכל האור שבקע מהקומה.
עברנו חדר חדר, החל מחדר חשוך ושחור שהתנוססו עליו כיתובים של מה הוא אוטופיה עבור האמן בצבעי ניאון לבנים וזוהרים שמנגד נתנו ניגודיות ומאידך הוסיפו לתחושת השלמות ועד לחדר שמדמה שני קיטובים של מציאות עגומה וחיים מיוחלים. בכל חדר וקומה הצבעים, היצירתיות, והמסר היו חזקים וברורים ובעיקר מהנים לחושים.
התערוכה בעיקר מבקשת מהצופה לשאול את עצמו מהי "האוטופיה שלי"? שאלה פשוטה שיש בה המון חשיבות, האם אי אפשר לקיים עולם אוטופי ללא כל ה"חושך"? ללא כל הדברים שאנחנו מחשיבים כפגומים? האם טוב יכול להתקיים ללא רע ורע ללא טוב? האם יש מעין החפצה בעולם האוטופי כלפי הדברים ה"אוטופיים"(אידיאל גוף לדוג', משפחות "נורמליות", וכו'...), ואם כן איך זה משפיע? והאם זה סותר את מושג האוטופיה? כל מיני שאלות כאלה ואחרות נחתו עליי בזמן התערוכה יחד עם שיכרון החושים.
הייתה נקודה בתערוכה עם עט ופיתקיות השואל "מהו אוטופיה עבורי?" לקחתי פתק ורשמתי את הדברים הבאים אך לא באותו אופן: "לקום בבוקר ליום מלא הפתעות, כשיש משהו... מישהו לידך, לצאת החוצה ולחוש את האדמה מלטפת את רגליי היחפות לתת לקרני השמש לחבק אותי. להביט בהתפלאות מעוד יום, שהנה הוא בא- ולא יהיה עוד כמותו" המילים היו בהשראת גבריאל בלחסן, זמר בחסד שהשפיע עליי רבות.
ולהלן כמה תמונות: קישור לגלריה: כאן 🎨
באחת מהתמונות מה שתפס את תשומת ליבי היה הניגודיות שבין מוות, חורבן, אסון לשלום, יופי, ואהבה. ניתן לשים לב בתמונה לסצינת המלחמה שבין השלדים, אלא שבמקום לאחוז בנשק הם אוחזים בזרי פרחים ובמקום להלום באגרופים קמוצים הם מרימים זרתות כאות נימוס או אפילו כאות התפייסות("שולם"). יש ניגודיות בין הטבע, החיות, וההרים לבין הז'יטונים של הפוקר, והמשקה האלכוהולי.
השריפה והפירות שמראים גם על הטבע וגם על השחיתות והגרגרנות מהווים מעין גשר הן לעולם הטבע והיופי והן לעולם המתועש והמושחת. ואיך לא, השלדים. השלדים שמוקפים בחיות ופרחים בטבע בסצנה שהיא כמעט תיאטרלית מהווים את הניגודיות הבולטת המרכזית בעיניי של מוות וחיים, סמל מרכזי לכך שהחיים כרוכים במוות.
התשובה שעולה מהיצירה היא בהקשר של "יין ויאנג" בעיניי- השילוב בין השחור והלבן תמיד ילך ביחד- זוהי אוטופיה.
