מעולם לא הבנתי את הסלקציה הניבזית של הנורמליזציה. מעולם לא אבין אנשים שמסתכלים אל עבר האדם כאילו היה מחלתו. בצער רב דווקא כן הבנתי אנשים שראו בעצמם המחלה. בעולם שמחלקים לך בו תווית ואנשים אינם רואים בך ישות ברת זכות קשה שלא ללכת לאיבוד.
סטיגמה זאת מילת המפתח בפוסט של היום. משום מה אנשים שוכחים שאדם בעל אבחנה לא יהיה זהה לחברו לאבחנה אלא מישהו אחר לחלוטין וכך גם בגישה, בתפקוד, ובסימפטומים. אי אפשר לרדד את ההוויה של האדם לכדי ניסיון כימות מצד אדם שחושב בצורה סטיגמתית. אדם שפוסל אדם בגלל הנכות שלו פוסל גם את היכולת לחשוב מחוץ לקופסה באופן לא תבניתי. האם כל האשכנזים אותו דבר? האם המרוקאים זהים זה לזה במנטליות? כמובן שלא, וכך גם התשובה צריכה להיות בהינתן השאלה האם כל מתמודדי הנפש הם אותו דבר?
אני תוהה לעצמי עד כמה ניתן לקרוא לאקט שמגדר אותך עם אותה קבוצת שיוך במוסדות בריאות, דיור, ושיקום הנפשיים אקט של "חסד". האם זה באמת כך? האם כשמנכלים של עמותות שיקום מקבלים לכיס הפרטי שלהם משכורת שמנה של מאות אלפי שקלים בעוד המתמודד שעובד בחנויות מקבל 5₪ שקל לשעה זה פייר? האם ניתן לקרוא למוסדות האלה שיקומיים כשאין לימוד והדרכה על איך לעבוד ולהתנהל בסביבת עבודה הן עם המעסיק, הן עם הקולגות, והן עם הלקוחות? שיקום אמיתי מנגזרותיו הוא שילוב קהילתי אמיתי. מבחינתי הסטיגמה נפרשת לכ-3 מימדים: האישי, החברתי, והממסדי. אני מדברת אך ורק מחוויותיי האישיות, בעבר התביישתי מהיותי מתמודדת נפש. הרגשתי שאוכל להתחבר אך ורק למתמודדים פן ה"נורמלים" ידחו אותי.
שנאתי את זה שיש לי אבחנה פסיכיאטרית. הרגשתי שהכדורים והתווית מנמיכים מהיותי "בן אדם". ואכן התנהגתי בהתאם. התחלתי להסתובב אך ורק עם מתמודדים אחרים, הרגשתי שאנשים "נורמלים" לא יבינו את הקושי שלי וייתכן שהם באמת לא יבינו כהלכה, אבל זה לא אמור למנוע ממני לנסות להתחבר לאחרים, נכון? את הסטיגמה החברתית חוויתי על בשרי בזמן התקפים בציבור או סתם כשהשתמשתי בכרטיס נכה שלי בתור בסופר פארם. אנשים עיקמו את האף וקיללו. כן, היו ימים שנקראתי "חולת נפש", היו ימים שצחקו לי בפרצוף. היו המון ימים כאלה ואחרים שהסביבה נתנה לי את הרושם שרוצים שאעלם, וזה היה קשה.
אני לא חושבת שאני היחידה בארץ או בעולם עם נכות שחוותה אפליה או השפלה על רקע הנכות שלה. הסטיגמה הזאת נובעת בעיקר מהשפה היומיומית, מהמדיה שאליה אנחנו נחשפים, מאנשי ציבור, ואפילו מהסביבה הקרובה. הסטיגמה האחרונה היא סטיגמה ממסדית, זאת הסטיגמה אליה אני נחשפת כשאני הולכת לרופאת משפחה או לראיון עבודה. הסטיגמה הזאת היא קריטית מאוד מפני שאני ואחרים זקוקים לה עבור הצרכים ההישרדותיים, כוונתי היא לשכר וטיפול לדוגמה. הסטיגמה הרפואית יכולה להתבטא בהתעלמות בוטה בצרכי המטופל או ביחס משפיל. בעבר הייתה לי בעיה שלא טופלה כראוי ובמרוצת השנים הבעיה החמירה. נכון להיום מצאו לנכון לטפל בבעיה ויש לי נכון לעכשיו הפניות לCT עם חשש כבד לפן נוירולוגי.
חלק מהבעיה בסטיגמה ממסדית ובפסיכיאטריה בפרט, היא ההסתכלות אל הקושי הנפשי כאל משהו פסיכופתולוגי שיש להוקיע ולא כאל אדם אינדיבידואלי. כוונתי היא, שהפסיכיאטריה מלבד היותה מקצוע שנשען על אבחנות גחמתיות היא גם מקצוע שהתפתח מגחמות דתיות(שורשיה הן בנצרות) שעם הזמן התגלגלו לאופי פסיכופתולוגי, אבל הגחמה וניסיון ההוקעה של "המחלה" עדיין נשאר.
המון תנועות אנטי פסיכיאטריות נולדו כהתנגדות וכביקוש לשמש כאלטרנטיבה עבור הפסיכיאטריה, הגדולה מבין תנועות אלה היא של תומאס סאס שהיה פסיכואנליטיקאי בעצמו והיה בין הראשונים לזהות את הבעיתיות שבענף הפסיכיאטריה.
דעתי היא שניתן ללמוד מסאס המון על אופן ההתייחסות לאדם החורג מן הנורמה, בין היתר על ידי אנושיות, חמלה, והתייחסות בכבוד אל האדם. אז איך אני בעצם מתמודדת? אני נותנת לעצמי לפרוח. אני מקיפה את עצמי באנשים שאוהבים אותי ואני אותם ולומדת לאט לאט את התכונות שאני אוהבת בעצמי. אני לא רק האבחנה שלי אלא מעבר לזה. אני בן אדם נאהב ואוהב. בן אדם עם "כובד" בחיים כשזה מגיע לתכונות אישיות, יש בי רובד. בני אדם הם לא סטטיים כל אחד הוא מכלול שלם, וכך גם אני.
