אישה חכמה פעם אמרה לי "גם סכיזופרן יכול ללמוד ולעבוד זה עניין של כוח רצון" ואני לא הבנתי. במרוצת השנים עם הטיפול המתאים והגישה הנכונה הצלחתי לפרקים להשתלב בחברה בהצלחה. הצלחתי לקחת חלק ולתרום עבור עצמי ועבור אחרים. עם השנים אני מנסה ליישם את זה יותר ויותר, בעיקר סביב נושא העבודה והלימודים, או בכלל- החברה האנושית.
העניין הוא פשוט, אף מראיין לא למד להכיל את הקושי שלי ולצערי הרב לרוב כשאני באה לראיונות עבודה אנשים פוסלים אותי כי אני מתרגשת יותר מדי או כי קשה לי לתקשר. אני אפילו תהיתי אם לספר על הקושי שלי בראיון לפני שמתחילים בלי להרחיב- אלא פשוט לספר על הנכות, כשהתייעצתי על כך עם הסובבים אותי הם הנידו בשלילה.
זכורה לי העבודה הראשונה שלי בחיי הבוגרים- עבודה בסופר. עבדתי בתור קופאית במשמרות שערכו בין 8-12 שעות ביום. ניסיתי לתת את מה שרק יכולתי לעבודה הזו. הרגשתי אחריות ומשקל כבד למרות שרק הייתי קופאית. אני זוכרת שמשמרות הלילה נמשכו עד חצות ובחגים היה עומס כבד על הקופות ובכל זאת ניסיתי והשתדלתי.
אז למה לא הצלחתי? אני מאמינה שכשהמחלה לא מאוזנת והיא יוצאת מגדר שליטה קשה לגשר על הפערים בין המעסיק לעובד, משלל סיבות, הראשונה היא ללא צל של ספק מחשבות היחס והרדיפה כפי שהן נקראות בעגה המקצועית, השנייה, היא החרדה שנגרמת מההזיות, והשלישית, הוא חוסר השינה וחוסר ההצלחה לנהל את השינה כפי שצריך כוונתי כאן היא שינה של שעתיים ביום במשך שבועיים תוך כדי שאתה חי ממשקאות אנרגיה.
אני מדי פעם תוהה עד כמה סביבת העבודה מורגלת לאנשים עם מוגבלויות, האם הייתי זוכה ליחס לא נעים מהקולגות שלי אילו היו מנגישים סביבה יותר חברותית עבור העובד בעל הנכות? האם המראיינים צריכים לשלב או לקחת בחשבון מוגבלויות של אדם נכה?
האם אני צריכה בכלל להסתיר את העובדה שאני מוגבלת מהמעסיק? באחד מימיי כעובדת בסופר, מכרה ביקשה שאקשר אותה לאותו סופר שמחפש עובדים. השאלה הראשונה שהיא נשאלה לאחר שדיברה עם המראיינת וסופר לה שאני הבאתי לה את המספר הייתה, האם היא מקבלת נכות או נוטלת כדורים, לאחר שהשיבה "כן" על השאלות הראיון הופסק והמראיינת אמרה שהם לא צריכים אנשים עם מוגבלויות בטענה שהיא מצאה כבר מישהי לעבודה הזו שאיננה נכה ועושה את העבודה מהר יותר, ממש במילים אלו והמכרה נשלחה לדרכה מושפלת, פגועה, ומבולבלת.
הם מעולם לא נתנו לי בעבודה לסגור קופה במחשבה שאינני יודעת לספור, מה שקצת היה לי מוזר בהתחשב בזה שאני למדתי וסיימתי 12 שנות בגרות ולספור לומדים בגן, וכן, לספור גם דיסקלקולים יודעים. המראה שלי היה רגיל לחלוטין, אבל ההתנהלות החברתית שלי הייתה חרדתית מאוד ולחוצה. כוונתי היא שהתנצלתי הרבה והייתי מאוד צייתנית מה שהיווה פתח לניצול מקולגות במסווה של טובות, תחושה של פחד והתרגשות עטפו אותי בימיי הראשונים מהתלהבות שהנה, אני בעבודה. מאוד פחדתי שיפטרו אותי מאוד רציתי לעשות את העבודה כמו שצריך, עד מהרה גיליתי שלא כל מי שעובד איתך יבין את הקושי שלך.
זכורה לי במיוחד סיטואציה שבה אחת המנהלות של הקופה הראשית ישבה לצידי ועשתה לי הדרכה, היא שתתה פחית של קולה והניחה אותה למרגלותיה היא הפצירה בי שאזהר על הפחית. המשכנו בעבודה כרגיל תוך כדי שהיא מורה לי מה לעשות. בשלב מסוים קמתי והזזתי את הפחית קולה בטעות כשניסיתי לקום מהכיסא, מאותו רגע המנהלת לא הפסיקה לכעוס עליי תוך כדי שהיא חוזרת על עצמה שוב ושוב "ידעתי! ידעתי!" בטון עצבני וקול רם, ואני? אני התקפלתי. הרגשתי מבוישת, אפילו פחדתי מהתגובה שלה. ביקשתי עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם סליחה רק בשביל שבסופו של דבר התוצאה תהיה בעל כורחי שהמנהלת תנפנף אותי ותלך לדרכה. כך הרגשתי על בסיס יום יומי בעבודה שלא מונגשת לאנשים עם נכות- שקופה ונרמסת.
נכון, עם הזמן הבנתי איך להסתדר ועם הזמן אכן הצלחתי לדשדש את דרכי אל עבר התואר הנכסף של מישהי שמסוגלת לתפקד, אבל ללא ההנגשה והשילוב המתאימים התפטרתי מהר מאוד. אחי לימד אותי דבר חכם- "לעולם לא להישאר בעבודה שמזלזלת בך", וכך עשיתי.
מדוע אם כך לא הלכתי למפעל מוגן? תשובתי הפשוטה היא, כי ניסיתי. לאחר שירות שנמשך כשנה אני יכולה להגיד בביטחון מלא- זאת תרמית. אם תשאלו אותי יש אפס הקנייה של כישורים בעבודה או בראיון, שכר שהוא כמו דמי כיס שאיתם אי אפשר להתקיים, ועומס כוח אדם על פס ייצור או חנות קטנים. הייתי בחנות כזאת בעבר, חנות ספרים שהשכר היה 20₪ ליום. כל חודש הייתי מרוויחה סכום שנע בין 100-200 שקל.
היה עומס רב בחנות וממש כמו בעבודה בסופר גם שם התייחסו אליי כאל מישהי מוגבלת רק במסווה של הסברה ועזרה. היו ימים שהמנהלת של החנות הייתה קוטעת את אחד ממקבלי השירות כשהוא היה מנסה לפנות אליה במעין משפטים חזרתיים "זה לא נעים לי השיחה הזאת לא נעימה לי" וכך מנפנפת אותו והולכת למשרד. אני לא חושבת שהלקוחות שנכנסים לרשת החנויות האלו בשביל לקנות לא מבינים את גודל הניצול הציני שיש כלפי העובדים ואני לא חושבת שגם העובדים עצמם מבינים.
בכל אופן, המשכתי הלאה וזה לא מונע ממני להמשיך ולחפש. אני מנסה למצוא עבודה שתתאים לי. יחד עם זאת ועם הרצון הטוב, לא ניתן אפילו להתווכח מבחינתי עם העובדה שגוף התעסוקה בישראל וברוב העולם צריך לשנות את היחס שיש לו כלפי אנשים עם מוגבלות. ועד אז? עד אז אמשיך ללכת לראיונות עבודה בניסיון למצוא עבודה.
