כל ההוויה של האתר הזה עם כמה שהיא ברוכה וחשובה בסופו של דבר גורמת לי לחשוש שהיא עושה את ההפך, דהיינו גלוריפיקציה למחלות נפש, ובפרט סכיזופרניה.
אני אדם כמו כל האנשים, יש לי משפחה, בן זוג, חלומות, תחביבים, רגשות, צרכים... עבור מה השימוש המרדד במחלות נפש? נכון, זה חשוב. אין ספק שזה חשוב. בגלל קידום מודעות, שבירת סטיגמות, קבלת השונה, ועוד המון ערכים שלצערי הרב מצטמצמים לחווית בידור- להצצה סוטה אל נבכי הנפש של אדם מעורער בנפשו.
חוששני שזה מה שאני מקדמת כאן. המערב עדיין לא למד לקבל ולהכיל את השונה, אדרבא ראינו זאת בסדרות נטפליקס פופולריות, בתעשיית הוליוד המבחילה, וגם פה בשיח הציבורי- במדיה, וברחוב.
היום הרגשתי אנרגטית יותר מבדרך כלל, ומחשבות מוזרות התגנבו לתוך הראש שלי. הייתי בציבור ולא יכולתי לשלוט באקטים שלי- צחקתי, צעקתי, ובעיקר דיברתי שטויות. לא היוויתי סכנה לעצמי או לאחרים, אז למה אנשים התייחסו אליי בכזה זילזול?
מה כל כך היה קשה לאנשים לא לקלל אותי, לא ללעוג לי, ולא להגיד שאני "חולת נפש" במרחב הציבורי מול הפנים שלי? ומה שהכי גרוע? שכששיתפתי את אימי היא חשבה שני דברים שאמרה לי, הראשון, שאני הוזה, למרות שלא נכחה בסיטואציה. והשני, שאני "מגזימה". אילו דן לא היה שם ככל הנראה גם לא הייתה משתכנעת בסופו של דבר.
ואני שואלת את עצמי, האם דבר כזה היה נאמר לאדם שלא לוקה בנפשו? זה אבסורד ואפילו מעורר השתאות לחשוב שיש אנשים(שלצערי הרב הם הרוב באוכלוסיה המערבית) שמוצאים לנכון לזלזל ואף לפעמים לקטרג בהינתן האופציה על האוכלוסייה הזו, למה?
מדוע עצם זה שאני יודעת אנגלית ברמה גבוהה מפעים ואף גורם להשתאות? מצד המטפלים או סתם מתמודדי נפש אחרים. האם עצם זה שאני "לוקה" בנפשי משמע שאני גם טיפשה? או שיש בי פגם? זכור לי אישפוז אחד בסגורה נשאלתי על ידי אחת מהמתמודדות האם עשיתי בגרות כשהשבתי בחיוב היא התפלאה ואף לא הבינה אם כך מדוע אני מתמודדת נפש. התפיסה לפיה מתמודדי נפש הם בורים וחסרי כל עשתונות ואחיזה במציאות היא פסולה ורקובה מהשורש. ולצערי הרב, נתקלתי בה הרבה, גם בין המתמודדים.
או נגיד היום, אצל הרופא. שדיבר מעל לראש שלי עם דן. הוטל מצידו ספק שאני בכלל יודעת איזה כדורים אני לוקחת ושלא לדבר על זה שלא ניסה להסביר לי מה עלול לקרות לגוף שלי במצב רפואי מסוים ובמקום זה החליט לסגור את הפינה ב"זה יהיה מאוד לא טוב לגוף! מאוד לא טוב!" או כשניחש בלי שאפילו פציתי את פי על סמך מה אני מקבלת נכות "נפשית, אני צודק?" בלי לנסות להבין את הטעם הטוב שבדיפלומטיות. אני מצטערת זה היה נורא.
כשהייתי נערה היה לי חרדה מגני חיות אנושיים. משהו בי פחד ועדיין פוחד מהאנושות המעוותת ומגילגוליה השונים של אותם גני חיות. הדחף הסוטה הזה להציץ פנימה ולא בכדי לחקור, אלא בכדי לצפות כבדבר משהו מבדר הוא מפחיד. לא צריך להרחיק לכת בשביל לראות שחוסר הקבלה והבידור מפגמיו של האחר עדיין חי ובועט, עלינו רק לזכור לאן תפקיד "הזר" הוליך אנשים לאורך ההיסטוריה.
