באותם ימים הייתי עוד נערה צעירה, נשרתי מהלימודים עקב שתי סיבות ספציפיות- בריונות, וניצנים של מחלה נפשית. לא הייתה לי מסגרת מוגדרת ששהיתי בה, את רוב הזמן ביליתי בזמן ההתקף בבית, סגורה בחדר. כשהוריי המודאגים שמו לב שמשהו חריג בי ושאני לא מתנהגת כמו שאר ילדי המשפחה הם דאגו והיו אובדי עצות. הם לא ידעו איך "לאכול" אותי ומה לעשות בי. עד מהרה התקשורת בינינו התמעטה, התקפי זעם החליפו את מילות האהבה שלנו, ותמיד הריבים היו תמוהים וחסרי היגיון.
היה נדמה כי איבדתי את היכולת להיות גמישה חברתית והפכתי למסורבלת. חבריי הלכו והתמעטו עד שהברחתי את האחרונה שבהם עם התנהגותי היוצאת דופן. בסופו של דבר, איבדתי קשר מוחלט עם המציאות. הייתי שקועה שעות בתוך המיטה, בחדר מוגף תריסים, חשוך, ומבולגן. יכולתי להעביר שעות בבהייה בחדר, בדרך כלל תוך כדי שנגלים לנגד עיניי צורות, צבעים, ותמונות עוצרות נשימה על הקירות ומול עיניי. יכולתי ממש לחוות את התחושות והתמונות הללו. היצירתיות שלי הייתה בשיאה(מה שעם הגיל ומינון הכדורים הפסיכיאטריים נלקח ממני), נהניתי ליצור.
אני חושבת שהסיבה העיקרית ללמה הוריי היו כל כך מעוניינים בלהשקיע זמן ומשאבים עבורי הייתה, מלבד האהבה ורצון לעתיד טוב, גם החוסר האונים הטוטאלי בלגדל ילדה עם נכות, שאז לא הייתה מאובחנת. בכל אופן, בחלוף הזמן ובלי טיפול "הצלחתי" להתדרדר יותר ויותר אל עבר מחלת הדימיון שלי.
זה היה קשה וסחט הרבה אנרגיה ממני. עד שיום בהיר אחד איבדתי את זה סופית. נכנסתי להתקף פסיכוטי מוחלט. אני לא זוכרת הרבה מהאירוע, רק את תחושת הבילבול והזרמים החשמליים בראש יחד עם חום הגוף שלי. המשטרה נתנה הוראה ברורה להוריי- קחו אותה לאישפוז פסיכיאטרי. למחרת בבוקר קמתי, ההורים שלי אירגנו לי תיק ואמרו לי שיוצאים לטיול. לא שאלתי שאלות מיותרות. התלוויתי אליהם למכונית במחשבה שיוצאים לטיול, כי הרי זה מה שנאמר לי ובהיותי פסיכוטית היה קל לשטות בי. אבא שלי הסיע אותנו לתחנת האוטובוס והחנה את המכונית. עלינו כשהקו הגיע, קו ישיר דרומה.
למרות שאני יודעת אנגלית, ההורים שלי דיברו ביניהם בטון נמוך ואיטי באנגלית. הם היו נשמעים באבל. אני חושבת שבשלב זה הבנתי שככל הנראה לא ניסע לטיול, יחד עם זאת, לא באמת פעלתי לשינוי התוכנית שלהם מלבד בקשות חוזרות ונישנות בתחנת האוטובוס שהיו בסגנון "בבקשה אל תאשפזו אותי", "זה היה בצחוק בוא נחזור הביתה", וכו'... שוב, ההיגיון שלי לא פעל והיות והייתי פסיכוטית לא הצלחתי לתכנן את הצעד הבא(קושי בלתכנן קורה בהתקפים פסיכוטיים ובפרט בסכיזופרניה). אני לא זוכרת הרבה מהנסיעה, רק הספק שכירסם בי בנוגע לטיב כוונותיהם של הוריי(שוב, הייתי פסיכוטית) אותם רגעים נראו לי כמו נצח. כשהגענו לבית החולים הפסיכיאטרי, הרגשתי חרדה. זאת הייתה הפעם הראשונה שכף רגלי נחתה במוסד פסיכיאטרי. צעדנו בשביל שמוביל לבידוק הביטחוני, אבא שלי מסר למאבטחים את התיק בכדי שיעשו לו בדיקה.
"לאן אתם צריכים?" נשאלנו -"הבת שלנו לא מרגישה טוב, המשטרה אמרה אתמול שניקח אותה לבית החולים בכדי שתראה פסיכיאטר". השומר הביט בי ואז עוד פעם בהוריי, הושיט את התיק בחזרה אליהם, וכיוון אותנו להיכן שהמחלקה ממוקמת. בדרך עברנו את שביל הבטון העקלקל, עצי הנוי, וחתולי הרחוב ששיוועו לשאריות המזון של קייטרינג בית החולים. הוריי לא דיברו. שתיקה. הסתכלתי סביבי, מדי פעם נגלו לעיניי אנשים חולי רוח תמהוניים.
ראיתי גבר מבוגר ומקריח צוחק לעצמו בקולי קולות, חושף בחיוכו את פיו העירום חסר השיניים, בזווית אחרת נגלתה לפניי אישה מוזנחת ושמנה, שיערה היה נראה כמו סבך קוצים יבש, היה נדמה שהיא בעולם אחר. סירבתי להאמין שכאן מקומי, בין כל האנשים האלו. כל אימת שהמשכתי לבחון את המקום הסגור והתמוה הזה כך הלכו וגברו חששותיי, האם אני משוגעת? כשהגענו אל עבר הדלפק של המזכירה המקום שיווע לי בדימיוני את תחנת הביניים אל עבר הגיהנום. בחנתי בעיניי את המבנה הוא היה לבן וסטרילי, בדלפק הקבלה עמדה צנצנת שוקולדים, שום דבר מכל אלה לא הצליח להרגיע את חרדתי, אדרבא, הרגשתי שמדובר במעין תפאורה למבחן אכזרי.
המשכתי להתבונן, הפעם מבעד לחלון, צליל צעקות צד את אוזניי, יישרתי את מבטי אל עבר הקול ושמתי לב לקבוצת נערים בגילי. הם חזרו מטיול והפיקו צלילים של המולה קודחת, אנשים בחלוקים לבנים ליוו אותם אל פתח המבנה, נועלים את השער מאחוריהם. להיות עדה למחזה זה, יצר ברוח הנעורים שלי ששיוועה לחופש תסכול מסוים. בינתיים המזכירה לא הבינה למה באנו בלי תור, לאחר חילופי מילים מצד הוריי המודאגים והמזכירה האטומה הוחלט מפאת תפקידה כי תיצור קשר עם הפסיכיאטר שגם כמוהה בדיוק נראה מבולבל לשמע הופעתנו. לאחר ההסבר של הוריי, שתק, וקיבלו אותנו ללא דיחוי.
כשפסענו אל עבר משרדו של הפסיכיאטר, נשאלתי שאלות על האירוע שסיבתה כלל לא ירדה לסוף דעתי. זה לא הפריע לפסיכיאטר להמשיך לתחקר אותי. לאחר מספר שאלות, שבהן הרגשתי כמו בחקירה, הן מפני שתיחקר אותי בכדי לקבוע את המשך הטיפול והאם נחוץ בכלל(רמז: מאוד) והן מכיוון שהייתי ברגע השיא של הפסיכוזה, קרא להוריי והוציא אותי מין החדר.
אלה היו כמה דקות שהרגישו כמו נצח... מירוץ מחשבות התחיל לדהור לי בראש, מה יהיה הלאה? האם אצטרך להישאר פה? בשלב כלשהו התחלתי לשמוע קולות, הייתי מאוד פרנואידית ומבולבלת. מחשבותיי הפכו למעוותות ואט אט איבדתי קשר עם המציאות, נפשי ניסתה לשכנע אותי שהוריי והפסיכיאטר רוקמים קשר נגדי ובדיוק שעמדתי לברוח, דלת חדר הפסיכיאטר נפתחה והוא הזמין אותי לבפנים. התיישבתי לצד הוריי מתוחה וחוששת.
הם יישרו מבט אל עבר הרופא כשהנ"ל פתח במילים- "את תישארי פה ליום הסתכלות". לא בא בחשבון. התרעמתי והבעתי כל התנגדות וסיבה אפשרית לכך שאיני צריכה אישפוז אך לשווא, גזר הדין כבר הוחלט. אני יכולה להמשיך עוד ועוד את הסיפור, את הרגע שבו אח בחלוק לבן ליווה אותי אל המחלקה או איך הוריי נרתעו וחששו לשלומי כשראו נער צורח לעצמו בערבית והולם בחזקה על גב חזהו באופן רפטטיבי.
ראיתי את הצער בעיניהם ואת האשמה בכך שהם מסירים ממני אחריות לתקופה מסוימת. חיבקתי אותם, אימי בכתה ואבי נראה מודאג. הם פסעו אל עבר דלת המחלקה, מסתובבים לאחור בפעם האחרונה ונעלמים.
