"מה החוויות שלכם ממחלקות סגורות?". כשנתקלתי בשאלה הזו בקבוצה של מתמודדי נפש לא ידעתי איך לגשת לעניין. האם לדבר על זה? להדחיק? בסופו של דבר, החלטתי לכתוב על החוויה שלי וזה מה שכתבתי...
הנה הסיפור שלי ואני לא הכי גאה בו... זה היה ב-2019 בערך, הייתי בת 19 והתאשפזתי במחלקה סגורה בבאר שבע אחרי שהתלקח אצלי התקף פסיכוטי חריף. זאת הייתה הפעם הראשונה שאושפזתי בכפייה במחלקה סגורה.
גם מתוך ההוויה הפסיכוטית שלי(ואולי בגלל המצב הנפשי הזה?) הצלחתי לראות שהמקום מאוד לא סימפטי צוות רפואי שהמערכת שחקה אותו, מבנה שהעלה ריח לא נעים של שתן וצחנה, ונשים חולות לצד עברייניות מנווה תרצה שהצליחו לעבוד על המערכת. הצוות הרפואי הורכב מסוללה של אנשים חסרי סבלנות ולא אמפתיים. בראשם עמד ר', ראש צוות האחיות. ר' היה אדם מגודל, גובהו התנשא מעל מטר 85 והוא היה רחב. הוא היה מאוד סגפני ונהג ללעוג למטופלות החולות והעברייניות של נווה תרצה כאחד.
אני יכולה לתאר את ר' עוד רבות על כמה שהיה איש חסר רגש, בריון, והכי גרוע גם אלים. אבל ככל שאני מגוללת את הסיפור הריכוז נשמט ממני ואני מתחילה לאט לאט לרחף... בכל אופן, אעשה את המאמץ הזה רק לפעם היחידה הזאת, אבל בשביל להבין יותר אצטרך לתאר את אופי המחלקה. זה לא סוד שמחלקות סגורות הן לא סימפטיות, מעודדות אורח חיים ישבני, אפילו מנפצות תקווה באיזשהו אופן...
הכל הופך לאפור, קר, מת. זריקה פה, כדור שם, ופעם בכמה שעות אוכל של בית חולים. מוזר עד כמה שזה ישמע אבל אני לא הרגשתי כאחד האדם ששהיתי בסנטריום הזה, למעשה, הרגשתי כמו בעדר של כבשים שחורות- תלכי פה, תעשי את זה שם, תהיי בשקט, תשבי פה, תקחי את זה... למה? כי אני חולת נפש בין חולות נפש. בתוך כל הדיכוי הנפשי הזה, הצלחתי ברוב טיפשותי להיות על הכוונת של אחת מהאסירות מנווה תרצה. היא גנבה ממני, הפעילה מניפולציות, הסיתה מאושפזות אחרות נגדי, ודיברה אליי באופן בוטה מינית, מגעיל, ומלוכלך. אני זוכרת בבירור, אותי יושבת על הספסל של המחלקה בחצר מבטון בבית החולים. האסירה מנווה תרצה בדיוק הופיעה באותו שלב משחרת לריב.
כשיצאו ממנה ומעוד מטופלת המילים שתיארו בצורה בוטה, זולה, ומינית את איבר המין שלי את המחוות גוף שהיא עשתה בכוונה בכדי להדגיש את איבר המין שלי, הצחוק המתגלגל של המטופלת המאנית, והחיוך הזחיח של האסירה. הרגשתי שאני לא יכולתי לשאת את זה והגוף שלי קפא באימה.
היה לאסירה הזו שם נורמטיבי, פנים נורמטיביות, דיבור נורמטיבי, למעשה, כל דבר בה היה נורמטיבי. לולא הידיעה שלי על היותה אנטי סוציאלית ובנוסף גם מתמודדת נפש, הייתי חושבת וודאי שהיא האדם הכי שפוי שם. הדבר היחידי שהיה מוזר בה היו האקטים האנטי חברתיים שלה והניסיון האכזרי שלה לעורר קונפליקטים בין שאר המטופלות.
עצם היותה אסירה שהצליחה לעבוד על מערכת המשפט הראה בעיניי עד כמה היא אדם מניפולטיבי.
עכשיו, מה שאני הולכת לכתוב מעולם לא התאים לטבע הדברים שבי ואני מניחה שכשאת בהתלקחות של התקף פסיכוטי חריף הסופר אגו שלך לא בדיוק חושב והאיד לוקח פיקוד. וזה אכן מה שקרה, הרגשתי בסכנה והתגובה האוטומטית שלי לאחר שהתאשתתי מעט הייתה "הילחם".
חיכיתי שאחת מהמטופלות שהשתתפו במעשה המביש הזה תהיינה לבד ובסופו של דבר, זה קרה. כשא' הלכה לטלפן ממש מול תחנת האחיות אני לא יודעת מה עבר לי בראש ועד היום אני מתחרטת על זה, אבל לפתתי את ראשה והדפתי אותו על הקיר עוד פעם ועוד פעם... הייתי אחוזת טירוף ופחד פן יעונה לי רע. א' צעקה ואני הרגשתי את הגוף שלי מאבד שיווי משקל וצונח אל הריצפה בבת אחת. הראש שלי נחבט חזק ולפני שהבנתי מה קורה מאסה ענקית ישבה לי על החזה.
לא הצלחתי להתרומם, לא משנה כמה ניסיתי וגם לא לנשום. הייתי מאוד מבולבלת. הידיים שלו התאדקו לי סביב הצוואר חזק יותר ככל שהשניות עברו, זה היה ר' הוא הסתכל עליי והביט לי ישר בעיניים. כל מה שאני זוכרת באותו רגע זה את המבט המרוכז והחדור שלו ומה שהחשבתי בזמנו ככעס. ר' היה אדם קר ומחושב, כך שגם בזמן שחנק אותי וריתק אותי לריצפה הוא ראה בזה מעין פעולה שיש לבצע עליה "וי" כמו ברשימת מטלות. הרגשתי כאב בכל מאמץ נשימתי, גופי כאב, ושדה הראייה שלי נהיה מטושטש. אמנם לא ראיתי את פניי אך יכולתי להרגיש את פרצופי משנה צבעים. הצלחתי למלמל משהו חנוק ומצטרד "אני לא מצליחה לנשום" -"אז תתאמצי יותר חזק".
הסתכלתי אליו בייאוש, מובסת לחלוטין, עצמתי עיניים והאחיזה השתחררה. הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי בפתח התא המרופד בוכה בהיסטריה תוך כדי שר' בועט בי כמו כדור אל עבר המזרן, אני מסתכלת אל עבר פתח הדלת, הוא עומד שם, אומר לי להיות בשקט או יותר נכון "לשתוק" כי נמאס לו לשמוע אותי בוכה. אני משתדלת לא לבכות, אבל לא מצליחה הלחץ עושה את שלו ואני בהיסטריה ממה שעברתי הרגע, מהכל. הזיכרון הבא שלי, הוא בקשה מאוד ברורה מהאחים הגברים להתפשט ולהוריד את החזייה עם הברזלים ממני כדי שחס וחלילה לא אפגע בעצמי, ביקשתי פרטיות, אפילו לעשות את זה בחדר אחר כי המצלמת אבטחה שתלויה על הקיר מאיימת עליי (אף אחד לא רוצה להתפשט מול מצלמה פועלת).
אני נענית בשלילה ודוחקים בי להתפשט, בסופו של דבר אני מתפשטת. הזיכרון הבא הוא שבאים זוג גברים בריונים רוכנים לעברי ומחזיקים את הגוף שלי למרות שאני כבר לא שם. אני מצליחה לשמוע אותם אומרים "כאן זה לא הנוער(מחלקה) תתרגלי". ננעצת בי מחט בעכוז ואני נרדמת.
