החיים לצד הסכיזופרניה - אתה מרגיש במעמד הר סיני, קול תקיעות השופר מהדהדות בחלל, אנשים בורחים על חייהם. היא מקלפת ממך את שכבות הזהב, לאט לאט אתה נחשף עירום כמו ביום היוולדך, קטן, עירום, בש ונכלם אל מול כוח עליון ששוב הכניע אותך.
גדלתי בבית להורים עם עבודה טובה, משפחה מתפקדת, אוהבת, ומכילה. אמא תמיד דאגה שיהיה לי ולאחים שלי טוב בבית ואבא לימד אותנו ערכים. חיינו בקיבוץ פסטוראלי בעוטף עזה, לצד אהבה ללא תנאים וטבע, היו גם טילים, שריפות, ובפעם האחרונה גם חדירת מחבלים(שאליה אגיע בהמשך). בשעתי החולה ייחסתי למלחמה גורמים חשאיים או מסתוריים שעושים הכל בכדי להכשיל אותי מלהתקדם בחיים.
בין אם זה בלימודים, באקדמיה, הצטרפות לחוג, או אפילו, מפגשים חברתיים. הייתי בטוח שמישהו קושר נגדי קשר בשביל שלא אוכל לעזוב את הקיבוץ שהיווה גם מקלט וגם שטח מלחמה עבורי. אני זוכר את ההזיה הראשונה שלי, היא הייתה בגיל 10, אני זוכר את תחושת הבילבול שהציפה אותי. זה היה בצהרי יום שישי, בדיוק סיימתי את הלימודים והלכתי עם חבר ילדות לבית שלו בלי להודיע להורים שלי או שלו, בכדי שנעשה עבודה למדעים. אני זוכר את הדאגה על פניהם והכעס.
כשאבא שלי הסיע אותי ואת החבר לבית שלנו בכדי שנעבוד במחשב שבבית שלי על העבודה. כל הדרך הביתה הייתה דממה מוחלטת, כולם נראו רציניים ולא הוציאו הגה. אני זוכר שבשלב הזה התחלתי להזות שיר, זה היה נשמע כמו מחשבה, אבל לא הייתה לי שליטה עליה...
זה פשוט התנגן ויכולתי לשמוע בבירור את המילים, הם דיברו על מלחמה. מיד עם תום הנסיעה השיר הסתיים.
